"מצעד האביב" חושף את האופן שבו מביסה שגרת המציאות את השאיפה להגשמה עצמית

אני משער שאיני היחיד שמשהה את הקריאה בספרים מעולים לקראת סופם — פסקה אחת, עמוד אחד בכל פעם, שלא ייגמר. כך היה בקריאת "מצעד האביב". לא היה לי מושג איך הספר יסתיים (בדרך כלל יש מושג: העלילה מובילה להתרה, לעיתים קרובות צפויה). אבל הדפים הנותרים התמעטו, ומדי פעם הצצתי בחטף בעמודים האחרונים, כדי לראות אם אני צריך להתכונן לתקווה או לשברון לב, שלא יגיח במפתיע.