הזיכרון מתרחק ממני בצעדים של חמור, ואני שולח לולאת חבל כדי לתפוס ולבלום ולכפות אותו לפני שיברח. שישי בבוקר, חודש מאי. אני מתגנב החוצה מדירת airbnb קטנה וצועד לתחנת הרכבת המרכזית של ברצלונה. שם אני מזמין קרואסון עם נקניק וכוס קפה מהסוג הפשוט, הצרבתי. אני לוגם אותו בשתיים או שלוש לגימות, ומקשיב לשני הגברים שחולקים איתי שולחן בעמידה. לאחד מהם חסרות כמה שיניים. השני משופם. הם משוחחים בקטלאנית, ואני מבין מילים ספורות. "אני שונא, אני שונא", אומר אחד מהם בלהט. ידידו משיב: "אתה מגזים, תירגע".

נסיעת הרכבת לבלאנס אורכת כשעה ורבע. צפונה ומזרחה, לכיוון מרסיי. כשיושבים עם הפנים בכיוון הנסיעה, אפשר לראות את הים התיכון מצד ימין, הולך ונמשך כמו הבטחה שקוימה. בברצלונה חיפשתי אותו במבטי, כל הזמן, אבל הוא הסתתר היטב ונחשף רק ברמזים. למשל, השחפים בלה רמבלה (אגב, לשדרות האלה ולעיר רמלה יש דבר במשותף: שמותיהן מגיעים מהמילה הערבית "רמל", חול). והנה עכשיו הים נחשף במלוא הדרו. בהתחלה חשבתי: זה כמו לנסוע מתל אביב לבת גלים. אחר כך: תמיד אהיה בעד הים, אפילו שפעם הוא ניסה להטביע אותי. לבסוף: על אודות הים מוטב לשתוק. ביני ובין קו החוף התיישב איש כבן 60 בעל חזות פאנקיסטית. בישראל נעשה קשה למצוא פרחחים מהסוג הספציפי הזה, אבל באירופה הפאנק עוד לא מת. הם לא הכחידו את עצמם נוכח עריצותו המלוטשת של ההווה. מלבדנו: צעירים היפסטרים, גבר בעניבה שחורה ונעלי ספורט לבנות, נערה עם חיג'אב ואוזניות, גבר שממלמל לעצמו בצרפתית במבטא אפריקאי, קשיש עם טורבן הודי והרבה מאוד תיירים גרמנים, שצבעם נע בין ורוד לאדום.

בימים שלפי הטיסה קראתי עדויות ורשמים של אנשים אחרים שנסעו לבלאנס, בקהילת הפורומים reddit. כמוני, גם הם משתייכים לכת נסתרת, בינלאומית. לא מיד תוכלו לזהות את חבריה, אבל אנחנו יכולים לקלוט זה את זה במבט חטוף. זוהי עדת חסידיו של רוברטו בולניו, הסופר הצ'יליאני המנוח, שנחשב כיום לאחד מגדולי הסופרים של אמריקה הלטינית ובכלל. חסידיו — המילה מעריצים אינה מחמיאה לאף אחד מהצדדים — יודעים. מה תוכן הידיעה שלהם? שבולניו ידע שאיננו יודעים דבר. בכל זאת, כנגד כל הסיכויים, מדי פעם הצליח לשלוח את אצבעותיו הספרותיות, הדקיקות והארוכות, ולגעת בדבר שמעבר. הוא מישש מבלי לראות, ועל כן עדותו חסרה וחמקנית. כדי לתפוס משהו ממנה, צריך לקרוא את ספריו שוב ושוב.

בולניו זכה להכרה מסוימת כבר בחייו, אך עלה לגדולה רק לאחר מותו, הודות לשתי יצירות המופת עבות הכרס שלו: "בלשי הפרא", השב להרפתקאות הספרותיות של נעוריו על רקע העידן הדיקטטורי של אמריקה הלטינית, ו"2666", יצירתו האחרונה, שכתב בתקווה שיבטיח הכנסה כספית למשפחתו לאחר לכתו (המזימה אכן הצליחה). הספר נפרש על פני חמישה חלקים, ומספר בין היתר על סופר גרמני מסתורי ועל הירצחן של מאות נשים מקסיקאיות (למרבה הזעזוע, דווקא החלק הזה מבוסס על מקרה אמיתי). מרכז הכובד של שני הספרים האלה הוא מקסיקו סיטי, העיר שבה התבגר בולניו, אך עלילותיהם חוצות יבשות ועשורים. הוא כתב אותם בשנים האחרונות לחייו, כשגר בבלאנס, הרחק ממקום הולדתו.

חסידי בולניו מגיעים לעיירה בעקבות אהבת הספרות, והוא עצמו הגיע אליה בשנת 1985, בעקבות אהובתו קרולינה לופס, עובדת סוציאלית וקטלונית מלידה (כיום היא עסוקה בניהול עזבונו). ייתכן שהסופר התאהב במקום גם מסיבות מצלוליות: הרי כל משורר היה מתפתה לשדך בין בולניו לבלאנס. בעיירה גדלו בנו ובתו, שלהם מוקדשים ספריו האחרונים. נסעתי לבלאנס כדי להיות קצת לבד. נסעתי לבלאנס כדי להתייחד עם זכרו של הגאון המתולתל. נסעתי לבלאנס מתוך סקרנות ויצר הרפתקה. נסעתי לבלאנס — לכמה שעות, לא יותר — כדי למצוא שם תשובה. אבל כשעליתי לרכבת עוד לא ידעתי מה השאלה.

האינטימיות של בית המרקחת

הרכבת עוצרת בתחנה הקטנה, החד־קומתית של בלאנס. משם אני צועד במשך כחצי שעה: תחילה דרך אזורי תעשייה — מפעלים, מרכזים לוגיסטיים, מחסנים, חנויות כל־בו ומוסכים — ואחר כך דרך אזור פרברי והררי מעט (שוב הכרמל עולה בדעתי). בדיוק כשהרגליים מתחילות לדאוב, נחשף נוף שזועק באלף בתיו וגליו: "עיירת חוף". בלאנס יפה, וזוהי הפתעה: ציפיתי למצוא חור בקצה הים. הנשימות שלי נעשות ארוכות יותר, ובמקביל הלב שלי מאיץ. כמה ימים לפני הטיסה פגשתי סופר ידוע, שהביע פליאה מהתוכנית שלי. הוא הסביר שהוא עצמו לא מוצא טעם בהתחקות אחר מסלול חייהם של כותבים, כיוון שהוא מתעניין ביצירותיהם ופחות מכך בקורותיהם. אבל גם החיים הם סיפור, רציתי להשיב לו. רק בבלאנס, כשליבי האיץ, מצאתי את הנוסח המתאים.

יש לי מפה: קובץ PDF שהורדתי מהאינטרנט, שבו מופיעות כמה נקודות, המצטברות לכדי מסלול בעקבות בולניו. אני מתחיל מחנות הספרים שנהג לבקר בה כמה פעמים מדי שבוע. היא נקראת "סן ז'ורדי", על שם גאורגיוס (או ג'ורג') הקדוש, הפטרון של קטלוניה שנודע בכך שהביס דרקון והציל נערה חסרת ישע. ברחוב מוצבת פלטה קטנה עם דיוקנו של בולניו, אך בחנות עצמה אין שום אזכור לקיומו. אני מסביר למוכרת איך ומדוע הגעתי לחנות, אבל האנגלית שלה דלה. היא קוראת לעובד אחר, צעיר ומעודכן ממנה, וגם הוא מסרב לשתף איתי סיפורים מהפולקלור המקומי. הוא מוביל אותי למדף צדדי ואז שולף מתוך הבלגן שני קובצי מאמרים מאת בולניו. אני מוודא שהם בספרדית וקונה אחד מהם. A la intemperie, "תחת כיפת השמים".

מדרגת האבן הקטנה בפינת הרחוב מתגלה ככיסא די נוח. אני קורא מתוך הספר שזה עתה רכשתי (התרגום הוא שלי): "האביב מגיע לבלאנס, האביב שעושה את כולנו שווים, ואפילו הנרגן שבין תושבי העיירה מנסה, לא לחייך, אבל כן להביט אחרת, כאילו האביב הוא 'מכונת רווקים' (מונח הלקוח מיצירתו של מרסל דושאן), כלומר, מכונה בלתי מובנת מעיקרה, בלתי מוסברת, שמגיעה לעיירה ממקום בלתי ידוע, אולי מהים, אולי מההרים, אולי מהפרדסים שבהם אנשים שחורים או לבנים עמלים ככל יכולתם, ונעצרים באמצע התלם או באמצע הזריעה, בדיוק כשם שהנרגן של הכפר נבלם לפתע בפינה רוחשת זבובים, כדי לצפות בבוא האביב, אותה 'מכונת רווקים' שילדים, אפילו הילדים האומללים ביותר, מבינים טוב יותר מהמבוגרים". הטקסט השוצף הזה ממלא עמוד בודד והוא כולל רק נקודה אחת, בסופו. אני קורא אותו לאט, נעצר לתרגם כל מילה עשירית, ומקווה שלא אתקל בנרגן של בלאנס.

בשיטוט בין הנקודות השונות אני מבחין שאין הרבה דגלים בבלאנס. בברצלונה אי אפשר לחמוק מהם, ורק לעיתים רחוקות אלו הם דגלי ספרד: לרוב אלה דגלי קטלוניה, ברצלונה ופלסטין, ואת האחרונים אי אפשר לנתק מהראשונים. בברצלונה בקע מתוכי קול כועס: מה הם מבינים בכלל, אלה? מה זה עניינם? ומה הם יודעים בכלל על מה שמתרחש אצלנו בבית, במזרח התיכון, בישראל ובעזה? מיד קטע אותו קול אחר, עצוב ושפוף: ומה הישראלים יודעים על מה שמתרחש בעזה? ובישראל? ובמזרח התיכון?

ליד בית הספר המקומי, שבו למד בנו של בולניו, ניצב גן זעיר ובקצהו ספסל המשקיף אל הים. גם הוא מופיע בקובץ ה־PDF. אני מתיישב לצד איש מבוגר עם חליפת בז' וכובע רחב שוליים, שנראה כמו דמות מ"שיחות טלפון", אחד מקובצי הסיפורים של בולניו. לרגע אני תוהה אם זהו הנרגן של העיירה. לאחר דקה או שתיים אני קם ממקומי כמחושמל. יש משהו לא ראוי, לא הולם, ברגע הזה. בולניו מת רק לפני שני עשורים. הזמן עוד לא קבר ופחלץ אותו לכדי "דמות היסטורית". ייתכן שהאיש עם הכובע הכיר אותו, ייתכן שהיה ידידו או אויבו. ייתכן שהעץ של הספסל עוד זוכר את חום גופו. ואני? מחטט, מרגל, מתחזה. התקרבתי יותר מדי, ועכשיו אני מתרחק. במרחק של כמה דקות הליכה, איש קירח עם זרועות מקועקעות יושב כשפניו אל העיירה. אישה זקנה גוערת בו שיסתובב — "זה לא בסדר לשבת עם הגב אל הים". הוא מתעלם מקיומה, והיא ממשיכה ללכת. אבל אז היא מסתובבת ומטיחה בו צרור קללות. פניו אינן זזות.

ליד חנות משחקי הקופסה והאסטרטגיה Joker Jocs אני נזכר ברומן אחר של בולניו, "הרייך השלישי". עלילתו מתרחשת באזור קוסטה בראווה, בעיירה בצלמה של בלאנס. גיבורו הוא צעיר גרמני, אלוף בתחום משחקי הקופסה, שמגיע לחופשת קיץ עם חברתו. במהלך השהות הוא מפתח אובססיה למשחק בשם "הרייך השלישי", שמטרתו מורכבת: להוביל לניצחונה של גרמניה במלחמת העולם השנייה. ככל שהוא שוקע במשחק, מערכת היחסים הזוגית מתפוררת והוא מאבד אחיזה במציאות, כמו רבות מהדמויות של כותבו.

אני חולף על יד הברים והמזללות שבהם ישב הסופר. חלון הסטודיו שלו. הרחוב שבו גר. הנקודה האינטימית ביותר בסיור: בית המרקחת שנהג לפקוד באופן תדיר לאחר שאובחן עם מחלת כבד כרונית, בתחילת שנות ה–90. אני מציץ בחלון הראווה. החנות עומדת ריקה. לבסוף, אני מגיע לנקודה המרוחקת ביותר ברשימה: הספרייה של בלאנס, שנחנכה כחצי שנה לפני שבולניו הלך לעולמו בשנת 2003. במפה היא נקראת בפשטות "הספרייה המחוזית של בלאנס", אך כשאני מגיע לפתחה אני מגלה שבינתיים שמה שונה: כעת היא נקראת "ספריית רוברטו בולניו". זהו מבנה פוסט־מודרניסטי, א־סימטרי, עם קירות מקושתים וחלונות זכוכית רחבים. האם גם בישראל ישנה ספרייה שמתוכה אפשר להשקיף על הים? בוודאי: ספריית מגדל שלום בתל אביב. והים הוא אותו ים. אני משוטט בין המדפים ומוצא כותר מאת סופר ישראלי: Cas Obert של דרור משעני. "תיק נעדר". בתמונת האילוסטרציה שעל העטיפה אפשר לראות את סמלה של מדינת ישראל. אני מתחיל לצעוד חזרה לרכבת.

איש שוליים נצחי

על אף שבולניו קבע את ביתו בקטלוניה, הוא עצמו היה מסויג מהמאבק הקטלוני וגישתו כלפיו היתה אירונית. הוא סבר כי הקריאה להשתחרר מספרד חושפת רצון לעבור מלאומיות אחת לאחרת, ובעיניו זה היה חסר היגיון. לצד זאת, הוא אהב את הקטלונים וגילה עניין בתרבות המקומית. מתוך הכאב, מתוך סקרנות, ניסיתי לבדוק אם התייחס אי פעם לסכסוך הישראלי־פלסטיני, ולא מצאתי דבר. כפי שהקוראים הישראלים כבר יודעים, בחלקו האמצעי והרב־קולי של "בלשי הפרא" מופיעה תל אביב, ואפילו מוזכר שם פרויקט הגרעין הישראלי (על פי מקורות קטלוניים) בהקשר סוריאליסטי למדי. אך בולניו עצמו מעולם לא ביקר כאן, והפרק הזה מבוסס על חוויותיו של חברו, מריו סנטיאגו פפסקיארו, בשנות ה–70.

בכל זאת, אפשר לנסות ולתאר מה היתה עמדתו. בולניו תיעב אלימות, אך סירב להסיט את מבטו ממנה. זו היתה היקסמות מלאת בעתה. לצד זאת, הוא בז לדוגמטיות פוליטית, ללאומנות, לאידיאולוגיות טוטליות ולחשיבה חד־ממדית. הראייה שלו בנוגע לעימותים היסטוריים היתה לרוב מלנכולית ורוויית ספקות: הוא התבונן במשטרים, סולידיים ומהפכניים כאחד, כעל מנגנונים של דיכוי. הוא היה אנרכיסט בנפשו, אינטלקטואל חילוני ואיש שוליים נצחי, ואם חי היום סביר להניח שהיה מפזר שלל גינויים, אך מסרב לבחור צד ולהביע תמיכה נחרצת בישראל או בפלסטינים. הוא היה מרחם על הקורבנות, חוטף בחילה עזה משפיכות הדמים, מביט בתדהמה בשרשרת הגופות ההולכת ומתארכת ונרתע מהשמרנות הדתית ומהקיצוניות של כל אחד מהצדדים. בחייו השתדל להפריד בין האינדיבידואל ובין הכלל, ונדהם מאזרחים שמוכנים להתנהג כנתינים. ויש לי עוד שתי הנחות: ראשית, הוא היה סבור שהישראלים והפלסטינים גם יחד מופעלים על ידי אימפריות גדולות, תאבות בצע ודם. שנית, הוא היה תוהה אם יש כוח מאגי שעומד מאחורי הסכסוך הזה, ומציע שהוא שוכן בגיא בן הינום, המקום שעל שמו נקרא הגיהנום. ב"2666" הוא מסמן אפשרות אחרת למיקום של התופת: הגבול בין מקסיקו לארצות הברית.

"לצאת לגלות אין פירושו להיעלם, אלא להתכווץ. לקטון ולקטון באיטיות או במהירות, עד שנגיע לגובהנו האמיתי, הגובה האמיתי של העצמי", כתב בולניו בתחילת המילניום תחת הכותרת "ספרות וגלות". בטקסט הזה ובאחרים הוא ביקש לפזר את ההילה הנלווית לעיתים למעמדו של הגולה. בנוסף, הוא יצא נגד הגעגועים למולדת. איך אפשר להתגעגע למקום שרודף ושמאיים לרצוח אותך, מקום עני ונבער, המקום שממנו ברחת? הוא צוטט עם האמירה שהמולדת היחידה של הסופר היא ספרייתו, ועל ערש דווי, בראיון ל"פלייבוי", אמר למראיינת: "אני נאלץ לספק לך תשובה יומרנית. ילדיי, לאוטרו ואלחנדרה, הם מולדתי היחידה. אולי ברקע ישנם רגעים מסוימים, רחובות מסוימים, פנים או סצינות או ספרים שנמצאים בתוכי ושיום אחד אשכח. זה הדבר הטוב ביותר שאדם יכול לעשות למען מולדתו".

הפעם הים נמצא בצד שמאל שלי. אני חושב על הארץ שבה נולדתי ותוהה אם ארצה להתנתק ממנה מתישהו, אם הנסיבות יאלצו אותי ואם אוכל לעשות זאת אם אהיה מוכרח. חפציי החשובים ייכנסו במזוודה; מה אעשה עם העברית? האם היא תשרוד בתפוצות? בולניו היה חלק מהעולם הדובר ספרדית: את "דון קיחוטה" מכירים גם בספרד וגם בצ'ילה. אבל האם אפשר באמת לנהל חיי תרבות עבריים עשירים בפריז או בניו יורק? יונה וולך, שמעולם לא יצאה מגבולות הארץ, מאבדת את קסמה בצרפתית, בגרמנית ובאנגלית. ויש עוד עניין: נדמה לי שבולניו האמין שאמריקה הלטינית תמיד תמשיך להתקיים אי שם, במרחק, כמקור לכל התקוות והפחדים, כמושא לכמיהה ולסלידה. ואני פוחד שאם לא אביט על ישראל במשך זמן רב מדי, היא כבר לא תהיה כאן כשאשיב את מבטי. נהגתי לחשוב שהמזרח התיכון הוא כמו סנה שבוער ואינו מאוכל. אבל עכשיו אני מריח שריפה ועשן.

קיבלתי בבלאנס כמה שאלות וכמה רמזים לתשובות. כיצד נראים החיים בגלות? לפעמים כמו ספסל מול הים, בית מרקחת קטן ושני ספרים עבי־כרס, כאוטיים, מלאי צחוק ואימה. מי היה בולניו, הסופר הגדול, בשנים שבהן כתב את ספרי המופת שלו? משורר שנגמל מייסוריו והתמסר למלאכת הכתיבה. גבר נשוי ואב מסור לשניים (עם הרפתקה רומנטית פה ושם). איש שכתב והוסיף לשכתב את המיתוס שלו עצמו ושל חברי עלומיו. אדם תזזיתי שניסה להתיישב ושבמידה רבה גם הצליח. גולה שניהל יחסים מורכבים, בלשון המעטה, עם ארץ הולדתו, עד שהפסיק לקרוא לה מולדת. אחד שבנה בתים ממילים, ארצות מפסקאות, יבשות מפרקים ועולמות מרומנים. חובב רוק שאהב את להקת Suicide ושמת מוקדם מדי, בגיל 50.