קשה לתאר את העוצמה הכמעט מהפנטת של הספר הזה, ומדהים לגלות שלא תורגם עד היום לעברית. אף שדימויים מתוך הסרט שמבוסס עליו — ג'ון ווייט ודסטין הופמן, הזוג המוזר, אבודים בניו יורק של שנות ה–60 — טבועים בזיכרון התרבותי של מי שזקן מספיק כדי לזמזם במהלך הקריאה את השיר של הארי נילסון שמלווה אותו. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות מעולם לא נראתה עצובה ומטונפת יותר מאשר ב"קאובוי של חצות", סיפורו של ג'ו באק, צעיר חתיך ותמים מטקסס שמחליט לנסוע מזרחה, חמוש בבגדי קאובוי ובמזוודה מעור סוס, ולנסות את מזלו כמין ג'יגולו בעיר הגדולה. "פתאום התרומם לפניו קו הרקיע של מנהטן, בניינים כמו מצבות בבית קברות צפוף", כותב ג'יימס ליאו הרליהי. "ידו של ג'ו גלשה אל מפשעתו, והוא סינן מתחת לאפו: 'אני הולך לתפוס את הדבר הזה ולהעיף אותו באוויר כמו לאסו ואני הולך לקשור בחבל את כל האי המזדיין הזה'". כך וכך עמודים קדימה, אחרי שנוצל ונחבט ונכשל ואיבד את מעט הכסף והכבוד שהיו לו, באק כבר חש "כאילו מנהטן היתה לתא קטן שהלך והצטמק בקצב מזרה אימה, והוא נידון לצעוד שם הלוך־חזור בפסיעות קטנות יותר ויותר עד שלבסוף יימחץ בין הקירות".