מיקומך באתר

1. דעות
2. מאמר מערכת

את מותו של עודה הדאלין היה אפשר למנוע. ינון לוי הוא מי שירה את הכדור שהרג את הדאלין, המורה והפעיל האהוב מהכפר אום אל־חיר, אך מה שאִפשר את זה היה האדישות של הישראלים לחייהם של פלסטינים כתוצאה מהכיבוש המתמשך. לוי, הנאשם בהריגתו, לא מוכר לרשויות רק מהאירוע הזה. הוא כיכב בשלל תלונות של פלסטינים מהאזור, כולל כמי שהיה מעורב בגירוש הכפר חרבת זנותא. למרבה הזעם, מה שהביא לבסוף את הרשויות הישראליות לפעול נגדו וכעת להגיש כתב אישום הוא האסון הבלתי ייאמן הזה — שגם תועד על ידי הדאלין באופן שלא מותיר מקום לספק.

לוי עצמו, כזכור, שוחרר בתוך יממה ממעצר. אתמול הודיעה הפרקליטות שיואשם בהמתה בקלות דעת, שנחשבת לקלה יחסית במדרג עבירות ההמתה, ועונש המאסר המרבי עליה הוא 12 שנות מאסר. הצד החיובי הוא, שרוב מובהק מתוך התיקים שנפתחים על פשיעה לאומנית נגד פלסטינים נסגרים בלא העמדה לדין. קשה לדמיין מצב שבו חשוד פלסטיני היה זוכה לחקירה בתנאים דומים אחרי שהרג יהודי. יש להניח שהתנאים המיטיבים ישפיעו על ניהול התיק, ושהכרעת הדין בכתב האישום תיקח עוד שנים. אפילו לטקס האזכרה של הדאלין בחודש שעבר הפריע כוח מג"ב, שדרש שכל המשתתפים בטקס יתפנו "בתוך חמש דקות". איזה מין צדק התנהלות מהסוג הזה נותנת למשפחתו הכואבת?

בינתיים, ההתעללות של הצבא והמתנחלים באום אל־חיר נמשכת. כחודש בלבד אחרי שנהרג הדאלין הציבו מתנחלים קרוואנים במאחז סמוך לבתי הכפר (שבמהלך העבודות להקמתו ירה לוי בהדאלין), ומאז ההתנכלויות רק הולכות ומתגברות, מאיימות על חייהם של תושבי הכפר הקטן, שמאוים במקביל בהריסה בידי ישראל, שכמדיניות לא מאפשרת לפלסטינים לבנות באופן חוקי. ניסיונות הגירוש האלה של אום אל־חיר הם המשך של אותו רצף אלים שקצה אחד שלו הוא האקדח של לוי.

אום אל־חיר הוא רק דוגמה אחת, חריפה, למצב בגדה בכלל. לא רחוק משם, בכפר טובא, מתנחלים הציתו אמש בתים ותקפו את התושבים. שישה פלסטינים, בהם ארבעה ילדים, נפצעו. מוקדם יותר השבוע היו תקיפות דומות בשני כפרים באזור שכם, במה שהפך לאירוע יום־יומי ברחבי הגדה.

את האירועים האלה ניתן היה למנוע. אך כששר הביטחון הכושל ישראל כץ מיישר קו בצורה בוטה עם הפורעים, הגשת כתב אישום נגד מתנחל נחשבת לאירוע חריג והממשלה חורטת על דגלה את המשך הכיבוש, זוהי התוצאה. צדק להדאלין לא יגיע רק בדמות משפט פלילי, אלא בהגנה על משפחתו וכפרו, בעצירת האלימות המתנחלית ובעיקר בסיום הכיבוש.