כשקוראים בפרשת "וירא" את המילים המרגשות של הקב"ה על אברהם אבינו" כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ד'" אנחנו נוהגים להנהן בסיפוק. הנה, המחנך הראשון בהיסטוריה, אברהם אבינו שעיצב את הרוח הגדולה של עם ישראל.

אנחנו אוהבים להתגאות בבוגרי החינוך הדתי-לאומי. והאמת שיש במה להתגאות.

רואים אותם בכל מקום: בחזית המלחמה, שם מסירות הנפש והנכונות להקריב למען העם והארץ בולטות במספרים שיוצאים מכל פרופורציה סטטיסטית. רואים אותם במעבדות ההייטק, בכלכלה, ברפואה, בהובלת השירות הציבורי, וכמובן - בעולם התורה, ובמערכות החינוך של המדינה כולה.

שבת פרשת וירא - עוצרים לומר תודה לאנשי החינוך. לפרטים נוספים לחצו כאן>>>

אבל מאחורי כל קצין בסיירת, מאחורי כל חוקרת באוניברסיטה ומאחורי כל יזם חברתי - עומדים גננת, מורה, מחנך ומחנכת. אנשים שקמים מדי בוקר כדי לעשות את המלאכה המורכבת, הרגישה והתובענית ביותר בעולם, לגעת בנפש של ילדים.

השליחים שלנו בקו הראשון

מלאכת החינוך מעולם לא הייתה טיול קליל בטבע, אבל השנים האחרונות הפכו אותה לטריאתלון אלפיני. תחילה מגפת הקורונה ששיבשה את השגרה ולאחריה ימי המלחמה המתמשכים שטלטלו את יציבותם של הילדים. ובתוך כל אלו, הגננות והמורים אינם רק מעבירי חומר לבגרות, הם העוגן.

הם אלו שמזהים את העין הדומעת, שמחזיקים את החרדה, שמחזירים את הביטחון ומנווטים בין הצרכים המשתנים של דור האלפא לבין מציאות לא פשוטה.

המורים אינם "נותני שירות" הם השליחים שלנו. התורה מטילה את חובת "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" על ההורים, אלא שאנחנו - בצדק ובשמחה מוסרים את המפתחות לנפש של ילדינו לידיהם של הגננות והמורים. וכשזה המצב, יש לנו חוב אישי וקהילתי עמוק כלפיהם.

אלא שלצערנו, היחס החברתי לא תמיד משקף זאת. המורים שלנו מוצאים את עצמם לא פעם בקו החזית של הסבלנות ההורית, סופגים את התסכולים, הלחצים והקושי הטבעי שלנו ההורים, להתמודד עם אתגרי הגידול של הילדים. כשמוסיפים לכך שכר שאינו מתחרה במקצועות הייטק התוצאה כואבת וברורה, שחיקה גוברת, נשירה מדאיגה של כוחות מעולים, וירידה במספר הצעירים והצעירות במגזר הדתי-לאומי שבוחרים לפנות לקריירה בהוראה.

הכבוד שחסר, המחיר שנשלם

צריך לומר זאת ביושר ובלי להתחמק, המעמד החברתי של המורה הוא לא בעיה של המורה - הוא בעיה של כולנו.

אם החברה הדתית-לאומית לא תדע לכבד, להעריך ולרומם את אנשי החינוך שלה, היא תגלה מהר מאוד שאין קסמים. ללא מורים איכותיים, ערכיים ומלאי סיפוק, כל ההישגים המפוארים שלנו -בחינוך, בעולם התורה, בצבא, בכלכלה וברוח, יעמדו בסכנה ממשית.

רוח לא גדלה בחלל ריק, היא צריכה מי שינשוף אותה במפרשים של הדור הבא.

המינהל לחינוך דתי (חמ"ד) במשרד החינוך יחד עם רבנים, ראשי רשויות ומנהיגי צבור, קורא לכל הקהילות הדתיות-לאומיות בארץ לעצור לרגע, ולהצטרף בפרשת "וירא" לשבת הוקרה מיוחדת לאנשי החינוך.

זהו אינו עוד "יום המורה" מוזמן. זוהי הזדמנות קהילתית לומר תודה פשוטה, כנה ואמיתית. בדרשה בבית הכנסת, בעלייה לתורה, במכתב אישי, במילה טובה בשביל בין מנחה לערבית, או במחווה קטנה בקידוש הקהילתי.

בואו נראה למחנכים ולמחנכות שלנו שהם לא לבד. בואו נחזיר להוראה את היוקרה ואת הברק בעיניים. כי בסופו של דבר, עתיד החברה שלנו אינו נכתב רק באולפני החדשות או בחדרי הישיבות הוא נכתב בכל בוקר מחדש, בלוח, בטוש ובמילה טובה, בכיתה.

שבת פרשת וירא - עוצרים לומר תודה לאנשי החינוך. לפרטים נוספים לחצו כאן>>>