במשך 738 ימים ידעה סגן-אלוף במילואים תמר אביב כמעט הכול על אלקנה בוחבוט, אף שמעולם לא פגשה אותו.

היא הכירה את סיפוריו, את בני משפחתו, את ההרגלים הקטנים שלו ואפילו פרטים אישיים מגופו. היא ליוותה את הוריו, את אשתו ואת בנו ראם ברגעים של תקווה וחרדה, העבירה עדכונים וניסתה להשיב על שאלות שלעתים לא הייתה להן תשובה. אבל כאשר אלקנה חזר לבסוף משבי חמאס, הוא לא ידע מי היא האישה שעמדה מולו.

רק מאוחר יותר, במסוק שבו טסו יחד לאחר שחרורו, הבין את מקומה בחיי משפחתו בשנתיים שבהן נעדר.

בשיחה משותפת בפודקאסט צה"ל חוזרים בוחבוט ותמר אל התקופה שבה נבנה ביניהם קשר עמוק מבלי שהכירו זה את זו, ואל הרגע שבו הפך הקשר הזה למציאות.

"אני קודם כול ראיתי מלא אנשי צבא, כבר לא ידעתי מי זה נגד מי", מספר אלקנה על המפגש הראשון לאחר השחרור. "תמר כאילו מכילה, והיא הייתה נראית כמו עוד קצינה מתוך איזה מאה קצינים".

הוא מתאר את ההמולה שליוותה את שובו, כשאנשים רבים ניגשו אליו בזה אחר זה, בעודו מנסה להבין את המתרחש סביבו. רק כאשר תמר הצטרפה אליו למסוק ואמו הציגה אותה, התחברו הדברים.

"אמא אמרה לי: 'תכיר את תמר - היא ליוותה אותנו שנתיים', וישר נפל לי האסימון", הוא נזכר. "הבנתי שתמר היא בעצם הקצינה שצמודה אליי, שהיא אחותי. זהו, מיד הבנתי שהיא אחותי".

מבחינת תמר, ההיכרות עם אלקנה החלה הרבה לפני המפגש הזה. במשך כמעט שנתיים היא נשאה באחריות לליווי משפחת בוחבוט במסגרת תפקידה כקצינת שו"ן, שבויים ונעדרים. בתחילה הכירה אותו רק מתמונה, אך ככל שהעמיק הקשר עם בני משפחתו, התגבשה עבורה דמותו של האדם שהמתינה לשובו.

"כל הפוקוס של החיים שלי בתקופה הזו היה על המשימה הזו", היא מספרת. "ממקום שבו הכרתי אותו בהתחלה רק מתמונה, לאט-לאט, דרך המשפחה ודרך החברים, את לומדת להכיר את הבן אדם".

תמר לא הסתפקה בהיכרות כללית עם סיפורו של אלקנה. במסגרת הליווי נדרשה ללמוד עליו פרטים רבים, מהאופן שבו הוא מדבר וכותב ועד לסימנים גופניים אישיים, ובהם צלקות שנותרו מילדותו. לצד הפרטים הללו נחשפה גם לסיפורים של בני משפחתו, לחוויות המשותפות ולאדם שהיה עבורם לפני שנחטף.

"הדברים השטחיים של איך הוא כותב, איך הוא נשמע או איפה יש לו צלקת בגוף מגיל קטן, או לא משנה מה. תוך כדי יש גם שיח, ואת לומדת על הבן אדם כל כך הרבה דברים", היא מסבירה.

ההיכרות הזאת נבנתה משיחות עם הוריו, עם אשתו, עם אחיו ועם בני משפחה נוספים. כל אחד מהם הוסיף עוד זיכרון, עוד פרט ועוד צד באישיותו של אלקנה.

אלא שבתוך ההיכרות ההולכת ומעמיקה נשארה עובדה אחת קשה במיוחד: האדם שעליו למדה כל כך הרבה עדיין הוחזק בשבי, ואיש לא ידע אם יחזור.

"זה תפקיד קשוח. תקשיבי, זה מטורף לגמרי", אומרת תמר. "את צריכה ללמוד בן אדם, וזה לא ללמוד בן אדם כי צריך לחסל אותו, כדי לדעת איפה הוא אוכל ואיפה הוא שותה. זה ללמוד על בן אדם שלא נמצא פה, ואת לא יודעת אם הוא בכלל חוזר".

עם הזמן, היא מספרת, הגבול שבין האחריות המקצועית לבין הקשר הרגשי הלך והיטשטש. "זו כבר לא רק משימה, זה כבר משהו רגשי. אני לא מכירה אותו באמת, אף פעם לא התראינו, אבל יש לי אהבה גדולה אליו, דאגה וחרדה".

כל אות חיים שהגיע מאלקנה היה עבורה מקור להתרגשות עצומה, אך גם לתחושות קשות. התקווה שהתעוררה בעקבות מידע חדש לא ביטלה את החששות לגורלו.

"כל אות חיים מעלה אותי לעננים, וזה הופך להיות היום הכי שמח באותו שבוע, לצד חרדות מאוד גדולות, חששות ותסכול. הכול ביחד הוא איזושהי מערבולת גדולה", היא מתארת.

תמר הייתה הדמות הצבאית שליוותה את כל משפחת בוחבוט. לא רק את הוריו של אלקנה, אלא גם את אשתו רבקה, את בנם ראם, את האחים ואת שאר בני המשפחה.

לדבריה, האחריות לא התחלקה בינה לבין קצין נוסף. היא זו שנדרשה לשמור על קשר רציף עם בני המשפחה ולהיות זמינה לסוגיות שהתעוררו במהלך התקופה.

הקשר החל כבר בביקור הראשון בביתה של המשפחה, בעקבות אחד הסרטונים הראשונים של חטופים שפרסם חמאס. מאז נמשך הליווי לאורך כל תקופת השבי.

"להיות קצין שו"ן זה בעצם ללוות את המשפחה מקצה לקצה", היא מסבירה.

העבודה כללה עדכונים מודיעיניים, תיאום מפגשים עם אנשי צבא, בכירים ומדינאים, וכן טיפול בצרכים היומיומיים של בני המשפחה בשיתוף המינהלת.

לעתים נדרשה להעביר מידע קשה או רגיש בשעות לא שגרתיות, מתוך רצון שבני המשפחה ישמעו אותו ישירות ולא ייחשפו אליו לראשונה באמצעי התקשורת.

"יש דברים שקורים תוך כדי, שאנחנו לא רוצים שהמשפחה תתעורר בבוקר ותראה אותם בחדשות", היא אומרת. "צריך לעדכן אותם, לא משנה אם זה באמצע הלילה".

ובתוך כל המפגשים, העדכונים והשיחות, היה ילד אחד שהמתין לאביו.

ראם, בנו של אלקנה, ליווה את תקופת השבי בשאלות ובגעגועים, שלעתים הציבו בפני תמר קושי גדול יותר מכל משימה אחרת.

היא זוכרת כיצד יצאה מבית המשפחה לאחר מפגשים שבהם הביט בה הילד ושאל אם מצאו את אביו. לפעמים החזיק תמונה של אלקנה, בניסיון לשמור על קרבה אליו.

אחד הרגעים שנחרתו בזיכרונה הגיע דווקא באמצעות סרטון ששלחה לה רבקה, אשתו של אלקנה.

תמר כבר חזרה לביתה מביקור אצל המשפחה כאשר קיבלה את הסרטון. בתיעוד נראה ראם, שהיה אז בן שלוש, יושב על מיטה ומחזיק ציור שהובא למשפחה.

"הסרטון הזה קרע לי את הלב", היא מספרת.

הילד ליטף את התמונה ופנה אל אביו במילים פשוטות: "אבא, תחזור, אבא, תחזור".

תמר מתארת את הרגעים האלה כחלק מההתמודדות הקשה של תפקיד קצינת השו"ן. מעבר לאחריות להעברת מידע ולשמירה על הקשר עם המשפחה, היא נדרשה לעמוד מול געגוע של ילד קטן, שלא היה אפשר להבטיח לו מתי יראה שוב את אביו.

"אלה טלטלות נפש עצומות, עצומות. זו רכבת הרים באמת בלתי נגמרת", היא אומרת.

בזמן שראם המתין בבית, אלקנה נאחז במחשבה על המפגש המחודש עם משפחתו. בשיחה הוא מספר שהרצון לראות שוב את בנו, את אשתו ואת בני משפחתו היה אחד הדברים המרכזיים שאפשרו לו להתמודד עם השבי.

"קודם כול, מה שהחזיק אותי הרבה שם זו האמונה שאראה שוב את הבן שלי, את ראם, את אשתי ואת המשפחה", הוא מספר.

המחשבה שעליו לשוב אליהם ליוותה אותו בכל יום. לדבריו, הוא קיבל החלטה שלא לוותר על המאבק להישרדותו.

"באמת המחשבה הזו שאני חייב לחזור אליהם, חייב לחזור אליהם. שאני, מהצד שלי, אעשה הכול, הכול כדי לשרוד וכדי לחזור אליהם".

לצד המשפחה, האמונה הדתית תפסה מקום מרכזי בחייו של אלקנה גם בתקופת השבי.

הוא מספר כי עוד לפני 7 באוקטובר נהג להניח תפילין מדי בוקר ולהתפלל. מבחינתו הייתה זו דרך אישית לשמור על קשר עם הקב"ה ולפתוח את היום בתחושה טובה.

גם כאשר הוחזק בידי חמאס, ניסה לשמר את השגרה הזאת ככל שהתאפשר.

"כל בוקר הייתי קם, מתפלל את התפילה שלי, מודה לאלוהים על עוד לילה ועל עוד יום שאני חי, ופשוט מברך את המשפחה שלי", הוא מספר.

על מנהגי השבת הקפיד במיוחד. לדבריו, לא הסכים לוותר על הקידוש, גם כאשר נאלץ לעשות זאת בנוכחות מי שהחזיק בו.

"לא הייתי מוותר על הקידוש ביום שישי, לא הייתי מוותר על הקידוש ביום שבת", הוא אומר. "גם בזמנים שהמחבל היה לידי, ממש לידי, הייתי עושה בשקט את הקידוש שלי, ושומר על הזהות שלי, חד-משמעית".

אלקנה מתאר גם את הסירוב להיכנע למצב שאליו נקלע. הוא האמין כי ויתור על הרצון להישאר בחיים ולחזור למשפחתו יהיה מבחינתו ניצחון של שוביו.

"ידעתי שאם אני מרים ידיים, אני נותן להם את הניצחון. ולא, זה לא יקרה", הוא אומר. "אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לחזור ולהראות להם מה זו תקומה, באמת".

מן הצד השני, תמר התפללה במשך השנתיים הללו שיגיע היום שבו תוכל לפגוש אותו.

לדבריה, האמונה שלה התחזקה בתקופה הזאת. בהדלקת נרות שבת ובתפילות אחרות חזרה שוב ושוב על אותה בקשה: שאלקנה יחזור בריא, שלם וחי.

כאשר התקרב מועד שחרורו, ההתרגשות הייתה גדולה, אך הניסיון שנצבר לאורך תקופת השבי גרם לה להיזהר אפילו מן התקווה שהפעם הסוף קרוב.

"סוף סוף יש פה משהו שמח, משהו ודאי", היא נזכרת בתחושות של אותו יום. "למרות שגם את הוודאות הזו צריך להגיד בזהירות, כי עד הרגע האחרון, עד שהוא לא באמת כאן איתנו, אין ודאות".

הרגע שבו הצליחה להרפות מעט מהדאגה הגיע כאשר התקבל הדיווח ברעים שכוחות הביטחון חברו לאלקנה, והוא נמצא עמם.

"אבל ברגע שדיווחו לנו ברעים שזהו, שחברו אליו ושהוא מה שנקרא איתנו, זה הרגע שבו הרגשתי באמת איזושהי נפילת מתח ענקית והתרגשות עצומה", היא מספרת.

אחרי 738 ימים, אלקנה חזר למשפחתו. רק אז הוא פגש את האישה שליוותה במשך שנתיים את האנשים הקרובים אליו ביותר, והכיר את הסיפור המשותף שנבנה בלעדיו.

אלא שגם השיבה הביתה לא מחקה את הזמן שחלף. בשיחה מתארים השניים כיצד ראם, שחיכה במשך תקופה ארוכה לאביו, החל לשתף אותו בחוויות ובאירועים שהתרחשו בהיעדרו.

"את זה אתה בכלל לא מכיר, את זה עשיתי כשהיית בעזה", מתארת תמר את הדברים שראם אומר לאביו. היא נזכרת גם בבקשתו: "אמא, תראי לו את הסרטון שהחזקתי את התוכי כשהוא היה בעזה".

בתוך החיים שאליהם שב אלקנה, נמשכת גם ההיכרות החדשה עם תמר. עבורו, הקצינה שפגש לראשונה לאחר השחרור כבר אינה אדם זר במדים. היא האישה שליוותה את משפחתו בזמן שלא יכול היה להיות לצדה, ושאותה הוא מגדיר בפשטות במילה אחת: "אחותי".