יש אנשים ש"לוקחים על עצמם" צניעות. אני לקחתי על עצמי לטפח שורה צנועה של אדניות עירוניות, במסירות שאינה עומדת ביחס סביר לשטח או לתוצאה. מווידויי הגינון של סופרים כמו קארל צ'אפק וג'מייקה קינקייד אפשר ללמוד רבות על יחסיו הסבוכים של אדם עם גינתו, על הגבול המטושטש בין מסירות לאובססיה ועל האושר שניתן להפיק מעיסוק מתסכל כל כך. ב"שנת הגנן" מתאר צ'אפק איך התשוקה הזו הופכת גם ערימת קומפוסט למושא של ערגה. "גנן אמיתי אינו אדם המגדל פרחים, אלא אדם המגדל אדמה", הוא כותב. אצלי הגינון הוא בעיקר דרך מסורבלת לגדל כנימות. זה אינו תחום לבעלי לב חלש. יש בו הרבה פחות שלווה מכפי שמבטיחות תמונות של זוגות מחייכים בין ערוגות מטופחות. אבל יש לו תכלית ברורה: אני רוצה שמשהו יצמח כאן.