מיקומך באתר

1. דעות
2. מאמר מערכת

פרשת מותו של גור קהתי חושפת כמה מקווי השבר העמוקים בחברה הישראלית, וממחישה כמה מן הרעות החולות של הצבא בשנים האחרונות: טשטוש הגבולות בין צרכים מבצעיים לאינטרסים של מפעל ההתנחלות, ציפוף השורות של הקצונה הבכירה, תרבות של הסתרה וטיוח, ובעיקר התחמקות מאחריות גם כשמחדלים חמורים עולים בחיי אדם.

תחקיר של בר פלג ("מוסף הארץ", 16.10) חשף שורה של ראיות לכך שכניסתו של זאב ארליך, אזרח ישראלי וחוקר ידיעת הארץ, ללבנון, נועדה למטרה שאינה מבצעית, שהדבר הוסתר מהפיקוד הבכיר ושבהמשך נעשו ניסיונות לטייח את הפרשה. "אשמח לסייר בכל הכפר והמצודה העוטפת אותו, כולל כמובן, מכלול הקבר", כתב ארליך לאל"מ יואב ירום יממה לפני כניסתו. ארליך מנה עוד שורה של כפרים שהיה רוצה לבקר בהם, וסיכם: "אני מודע לכך שיש לי הרבה תיאבון". כך לא נשמע מי שאמור להיכנס כדי למפות, כפי שנטען, תת־קרקע במבצר. כך נשמע אדם בדרך לסיור שנתפר למענו.

עוד נמצא בתחקיר שאלוף בצה"ל, תמיר ידעי, פגש בארליך יממה לפני התקרית, אך לא דיווח על כך למפקדו הישיר, לא לפני ולא אחרי. לאחר מותו ארליך חויל על סמך תצהיר דל של המעורב המרכזי בפרשה. לאחר קבלת ההחלטה הגיע ראש אכ"א בחשאי לביתו של ירום ושאל אותו בארבע עיניים על הפרשה. הפגישה הזו, שבצבא מנסים לצייר כ"ביקור פצוע", הוסתרה.

האחריות למחדל ולניסיונות ההסתרה היא נחלת שורה של מפקדים ובעלי תפקידים. אבל ההחלטה לסיים את הפרשה ללא בירור משפטי ממצה היא החלטתו של הפרקליט הצבאי הראשי, איתי אופיר. בתוך כשבועיים מכניסתו לתפקיד, על רקע מגבלות חוק השיפוט הצבאי וכשלים בחקירת מצ"ח, סגר אופיר את התיק נגד ירום. לא עבר זמן רב והוא גם הורה על חזרה מכתב האישום נגד אנשי כוח 100. המסר העולה מהחלטותיו ברור: גם כשנחשפים מחדלים חמורים וחשדות למעשים קשים, המערכת הצבאית אינה ממצה את בירור האחריות להם. במקום להבטיח חקר אמת בלתי מתפשר, היא מצופפת שורות.

פרקליטות צבאית מסורסת, שאינה מצליחה להפיג את החשד לטיוח בפרשות הנוגעות לחיילים ולקצינים, תתקשה לשכנע שהיא מסוגלת לחקור באופן עצמאי גם חשדות לפשעי מלחמה ברצועת עזה ובגדה.

השבר העצום שחוותה משפחתו של קהתי משקף שבר עמוק יותר באמון שרבים בישראל רוחשים למדינה ולמוסדותיה. "אנחנו לא יורדים מהארץ, הארץ ירדה מאיתנו. מפה אפשר רק לעלות", אמרה מעין, אמו של גור, לרמטכ"ל.